1. המערער נולד בתוניס באוגוסט 1948. המערער הגיש תביעה לרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז - 1957 (להלן:
"חוק רדיפות הנאצים") להכיר בו כ"נרדף" הזכאי לתגמולים מכוח חוק רדיפות הנאצים. הרשות דחתה את תביעתו בטענה שאיננו עונה על הגדרת "נכה" המופיע בסעיף 1 לחוק, שכן הוא נולד למעלה מחמש שנים לאחר תום המלחמה בתוניסיה, שנסתיימה בשנת 1943, ומאותה סיבה איננו עונה אף על הגדרת "נרדף" שבחוק הפיצויים הגרמני.
2. על החלטה זו הגיש המערער ערר לפני הועדה קמא וטען לפניה, כי יש להכיר בו כנרדף משום שאין זה נכון שהמלחמה בתוניס הסתיימה ב-1943, אלא ביום 8.5.1945, כשגרמניה הנאצית נכנעה לכוחות הברית
, "ואין היסטורית בשום מקום הכרזה בדבר סיום המלחמה בתוניס או בכל מקום אחר עד לחתימת הכניעה של גרמניה הנאצית" (הערר של המערער לפני הועדה קמא). המערער טען, שהיה "
חשש כן ואמיתי של בעלות הברית לכיבוש בשנית על-ידי גרמניה הנאצית" ולפיכך המשיכו תנאי המלחמה ומוראותיה לחול על יהודי תוניס.
הוסיף המערער וטען, כי כל בני משפחתו הוכרו כנרדפי רדיפות הנאצים למעט הוא עצמו, על אף שעד היום הוא ממשיך לסבול מההשלכות הישירות של הכיבוש על הוריו, שלגביו התבטאו בעיקר בחיים עמם בצל הפחד והבעיות שלהם, שבאו כתוצאה ובהמשך לרדיפות הנאצים.
3. הוועדה קמא דחתה את הערר של המערער בקובעה, כי המלחמה בתוניס
"על פי כל המקורות ההיסטוריים הסתיימה בשנת 1943 ואין שום משמעות למועדים אחרים בהם הסתיימה המלחמה במקומות אחרים כגון מזרח אירופה וכיו"ב". על כל פנים, החשוב הוא, כך קבעה הועדה, שהעורר נולד באוגוסט 1948, ואף אם היתה הוועדה מקבלת את טענתו שהמלחמה הסתיימה רק בשנת 1945 גם לגבי תוניס, עדיין העורר נולד רק לאחר כשלוש שנים ממועד זה, ולפיכך לא נרדף באופן אישי, ואין להכיר בו כ"נרדף" על פי חוק רדיפות הנאצים. הוסיפה הועדה וקבעה, כי ההלכה הנוהגת מימים ימימה לגבי "דור שני לניצולי שואה", היא, שאין להם עילת תביעה על פי חוק רדיפות הנאצים. כן קבעה הועדה קמא, שהזכאות לפיצוי על פי החוק, היא בגין רדיפה אישית ולא בגין היסטוריה משפחתית.
4. בערעור לפנינו חזר המערער על טענותיו, אותן העלה לפני הוועדה קמא, דהיינו, שיש לקבוע את סיום מלחמת העולם השניה ביום 8.5.1945 גם לגבי יוצאי תוניס, שחששו - עד לכניעה של גרמניה הנאצית לפני מדינות הברית, שמא הנאצים יחזרו ושיש להכיר גם ב"דור שני לשואה", שהם ילדים שגדלו בבתים עם הורים שחיו בחרדה מתמדת והעבירו את רגשותיהם לילדיהם.
הוסיף המערער וטען, כי הוריו קיבלו גם עבורו סכומי כסף כפיצויים, אולם, עם התבגרותו הופסק התשלום. לסיכום עמדתו - הוא זכאי לפיצויים ולטיפולים בהיותו דור שני לניצולי שואה.
5. דין ערעור של המערער להידחות: חוק רדיפות הנאצים בסעיף 1 מגדיר נכה כך:
"1(א) בחוק זה -
"נכה" - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, מיום כ' באלול התשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מספר 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה...".
סעיף 1 לחוק הפיצויים הגרמניים מגדיר "נרדף" כמי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו, או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית על-ידי שננקטו נגדו "אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטיים" אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו (וראו גם: ע"א 51/73
קלמר נ' הרשות המוסמכת פ"ד כט(1) 253).
על-פי "הלכת הפחד" הוכר פחד ממעשה אלימות מצד הכוחות הגרמנים כ"אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטיים" (סעיף 2 לחוק הפיצויים הגרמני). אולם הפחד היה צריך לבוא ממקור שהוא נאציונאל סוציאלי. בהמשך להלכת הפחד, ניתנה גם "הלכת העוברות", שהרחיבה את מעגל הזכאים, ולפיה יש להכיר בעובר שהיה בזמן המלחמה ברחם אמו, שנרדפה, כעונה על הגדרת נכה (ו"ע 3499-11-10
בוסקין נ' מדינת ישראל).
מנגד, לא הוכרה בפסיקה העילה שמעצם היותו של אדם דור שני לניצולי שואה ואפילו סבל מהאוירה בבית או מהתנהלות הוריו, הוא זכאי לתגמולים לפי חוק רדיפות הנאצים. יש לזכור, כי המערער נולד כשלוש לאחר תום המלחמה (כניעת גרמניה הנאצית) וכחמש שנים לאחר שהגרמנים עזבו את תוניסיה. המערער לא הביא ראיות ליום סיום המלחמה בתוניסיה, אולם - כפי שקבעה הועדה קמא - הגרמנים נסוגו מתוניסה באפריל 1943. "בנובמבר 1942 פתחו בעלות הברית ב"מבצע לפיד", שמטרתו הייתה להשתלט על צפון אפריקה וכן לתרגל את הפלישה העתידית לאירופה. כוחות אמריקאים ובריטיים בפיקודו של הגנרל אייזנהאואר נחתו במרוקו ואלג'יר, שהיו בשליטה צרפתית. כוחות אלו הביסו את הכוחות הצרפתיים והדפו את חיילי מדינות הציר מזרחה, לתוניסיה. המערכה בתוניסיה הסתיימה עם פגישת כוחות אלו באפריל 1943 עם הכוחות הבריטיים של מונטגומרי וכיתרו בטריפולי, כיום בלוב, כ-248,000 חיילים גרמנים ואיטלקים. אלה נכנעו סופית במאי" (צוטט מויקיפדיה)
6. ניתן להניח, ויש ספרות ענפה לעניין זה, שגם דור שני לניצולי שואה סובלים באופן זה או אחר מההשלכות של השואה על הוריהם, אולם, כל הנסיונות להכיר בדור שני לניצולי שואה כזכאים נדחו בשל הוראות הדין הגרמני, שאינו מכיר בעילה זו (וראו נסיון להגיש תובענה יצוגית בעניין זה ב- ת"י 2143/07
אירית צמח ואח' נ' הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, שנמחקה לבקשת מגישיה ביום 18/1/11). כאמור, עילה זו לא הוכרה בחוק הגרמני, והמדינה לא נטלה על עצמה לפצות את כל נפגעי השואה אלא את אלו שהוכרו על ידי החוק הגרמני. בין אלו שלא הוכרו יש את הדור השני, כמו גם את הדור השלישי שאף הוא נפגע (ונמשיך בקו זה ונאמר שאף כל יהודי שקרא וראה במדיה על השואה וגורל אחיו והושפע נפשית ובריאותית עקב כך, אינו זכאי לתמלוגים על פי החוק הגרמני ומכאן גם לפי חוק רדיפות הנאצים).
7. לפיכך, אנו דוחים את הערעור.
8. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.
ככל שהופקד עירבון בערעור, הוא יוחזר למפקידו באמצעות בא כוחו.
ניתן היום, כ' אייר תשע"ג, 30 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.